דייג לנשמות

כאשר הייתי ילד בארצות הברית, הלכתי מדי פעם לדוג דגים. לא הייתי מצליח בזה במיוחד, אבל למדתי מזה כמה כללים. כלל אחד שאני עדיין זוכר הוא שכאשר נתפס דג גדול על החוט, אסור למשוך אותו בכוח, כי הדג ילחם והחוט עלול להיקרע. במקום זאת צריך לשחרר את החוט ולתת לדג לשחות במים קצת, ואחר כך, למשוך אותו, ושוב לשחרר, למשוך, לשחרר, למשוך, לשחרר. עד שהדג יתעייף. ואז אפשר למשוך אותו אליך בהצלחה. מכאן אנו למודים כמה נקודות

דג שרוצה לשוט, נותנים לו לשוט
אסור למשוך את הדג אליך בכח, שמה יקרע החוט. אלא צריך לשמוך ולשחרר עד שהדג התעייף
לא מפחדים מן הבריחה כל עוד שהחוט שלם
כל העסק הזה עלול לקחת זמן, ולפעמים זמן רב

 לאחרונה, בקורס שמסרתי בנושא חינוכי, עלתה השאלה של התיחסות לנער נושר ולכל נער שרוצה לשוט למקומות רחוקים מהבית ומדרך הוריו. וחשבתי שהמשל של הדיג מתאים לזה מאוד. לפחות כך אני נוהג עם הילדים שלי. כי ילד שרוצה לצאת ייצא -- עם הסכמת הוריו או בלי, ועם ידיעתם או בלי.  הבעיה שלפעמים דווקא הלחץ של ההורים גורמת להתרחקות גדולה יותר, עד שהחוט נקרע חס ושלום. אבל, מצד שני, כל עוד שהחוט - חוט של האהבה - קיים בין ההורים לילדיהם, אין לפחד. כי אפילו שהדג בורח למרחקים, בסוף תמשוך אותו אליך בחזרה

---

---

---

 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו
כי בעצם נפשות ישראל המה נמשכים בטבעם אחר השם יתברך כמו שהיה במעמד הר סיני שהם תכו לרגליך ויתיצבו בתחתית ההר. רק מפני שיש מונעים הם הקוצים הסובבים לכן ביקשה כנסת ישראל שימשכנה אצלו וממילא אחריך נרוצה והביאני המלך חדריו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פר' פנחס, אות ז)                                        י

---