כאשר אנחנו מתחילים לדבר על "מקום הרגש בלימוד תורה" עולה תמיד השאלה "האם באמת זה הכרחי?" האם הרגשות הם חלק בלתי נפרד מהלימוד, או סתם תוספת נחמדה? יש הרבה מה לומר על שאלה זו, כפי שאני מקווה לדון בעתיד. בשלב זה, ברצוני רק להזכיר כמה מקורות

בכתבי חסידות, המקום של רגשות וההתלהבות בלימוד תורה הוא מרכזי וחיוני. (כמו בכל תחום של עבודת השם: תפילה, מצוות. אלא החידוש כאן שגם זה נכון בלימוד תורה.) כמו שאמר הבעל שם טוב:                י

  או בשמו ר' לוי יצחק מבארדיטשוב:                                                                                                                          י

הסיבה לזה טמונה בהבנתו של תנועת החסידות לתורה עצמה. היינו, לפי חסידות, המטרה של לימוד תורה אינה רק לידיעה שכלית של התורה, אלא שהלימוד מביא את הלומדים למפכה פנימית. לשנות את חיי האדם באופן מהותי ולחבר אותו לבורא ית' בלב ונפש. למטרה זו, הרגשות הם כלים שמגדלים בתוך האדם קשר עמוק עם הלימוד, על מנת שהלימוד עצמו יביא את האדם לקשר עמוק עם הבורא

הספר מאור ושמש, מהרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (תלמיד של רבי אלימלך מליז'נסק) מדבר על רגשות (יראת ה', דביקות) כשער חיצוני וחצר פנימית (מבוסס על הגמרא . יראת ה' מעבירה את האדם דרך השער החיצוני, לתוך עולמה של תורה. ומשם, מביאה התורה את האדם לחצר הפנימית שהיא דביקות בה' (עיין כאן למקור). הרגש בלימודים, ולא לימוד אינטלקטואלי לבד, יכול לשנות חיי האדם

​אני מאוד אוהב את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין על נושא זה, מספרו צדקת הצדיק

בשבועות הקרובים, אני מקווה לדבר יותר על נושא זה, ולנתח את כל סוגי הרגשות שנמצאות בכיתה על מנת לדעת איך להשתמש בהם
​
השבוע, בחרתי בסרטון של ר' אוריאל גרינבוים, ר"מ בישיבת נהורא במבוא חורון (ובנו של ראש הישיבה), המספר על חווייתו עם אחד מן התלמידים, ואח"כ מביע את  דעתו על המקרה

הסיפור מתאר מהפך רוחני של תלמיד שהיה על סף לעוף מהישיבה לרחוב בעקבות מצבו ביראת שמים. לתלמיד זה היתה לכל אורך הדרך הנאה מלימודי העיון בישיבה, ועל כן נלחמתי שהשאר בישיבה. ואכן לימוד זה נכנס לליבו וחיבר אותו לאט לאט עד שהושפע לגמרי והשתנה מן הקצה אל הקצה מבחינה רוחנית. בסוף סיפור, קבלתי הפתעה נעימה!               י
 
בחרתי בסיפור זה, ראשית, כי חוויתי אותו באופן אישי עם תלמיד והתרגשתי ממנו, מה שגרם לי להתחבר ולאהוב את הסיפור. בנוסף, הסיפור התאים מאד לנושא הקורס שעסק בחשיבות הרגש הקוגנטיבי שבלימוד (ההנאה השכלית מהחידוש) ע"פ הקדמת האגלי טל שדנו בה בשיעורים. התובנה החשובה מסיפור זה, היא חשיבות לימוד מתוך הנאה, שלימוד כזה יש ביכולתו להשפיע ולשנות תלמיד לגמרי. תלמיד שחווה הנאה מלימוד, א"א להתעלם מהנאה זו ולשפוט אותו רק לפי שאר מעשיו, שכן לימוד זה נכנס לליבו ובוודאי שישפיע עליו בסופו של דבר
 
גם מסיפור הזה, למדתי שיש לשים דגש על הצורה שאני מלמד יותר מאשר התוכן. כלומר, שהתוכן יאמר בהתלהבות וברגש שרק כך יכנס בליבם של תלמידי, ויחוו את ההנאה שבלימוד. דבר נוסף, שילוב של יחס אישי הכרחי לקידום התלמידים בלימוד התורה. חובתי כמחנך הרוצה בהצלחת תלמידי בתורה ויראת שמים, להרגיש את התלמידים!!                    י

כאשר הייתי ילד בארצות הברית, הלכתי מדי פעם לדוג דגים. לא הייתי מצליח בזה במיוחד, אבל למדתי מזה כמה כללים. כלל אחד שאני עדיין זוכר הוא שכאשר נתפס דג גדול על החוט, אסור למשוך אותו בכוח, כי הדג ילחם והחוט עלול להיקרע. במקום זאת צריך לשחרר את החוט ולתת לדג לשחות במים קצת, ואחר כך, למשוך אותו, ושוב לשחרר, למשוך, לשחרר, למשוך, לשחרר. עד שהדג יתעייף. ואז אפשר למשוך אותו אליך בהצלחה. מכאן אנו למודים כמה נקודות

דג שרוצה לשוט, נותנים לו לשוט
אסור למשוך את הדג אליך בכח, שמה יקרע החוט. אלא צריך לשמוך ולשחרר עד שהדג התעייף
לא מפחדים מן הבריחה כל עוד שהחוט שלם
כל העסק הזה עלול לקחת זמן, ולפעמים זמן רב

 לאחרונה, בקורס שמסרתי בנושא חינוכי, עלתה השאלה של התיחסות לנער נושר ולכל נער שרוצה לשוט למקומות רחוקים מהבית ומדרך הוריו. וחשבתי שהמשל של הדיג מתאים לזה מאוד. לפחות כך אני נוהג עם הילדים שלי. כי ילד שרוצה לצאת ייצא -- עם הסכמת הוריו או בלי, ועם ידיעתם או בלי.  הבעיה שלפעמים דווקא הלחץ של ההורים גורמת להתרחקות גדולה יותר, עד שהחוט נקרע חס ושלום. אבל, מצד שני, כל עוד שהחוט - חוט של האהבה - קיים בין ההורים לילדיהם, אין לפחד. כי אפילו שהדג בורח למרחקים, בסוף תמשוך אותו אליך בחזרה

 הפעם אפתח עם דברי הרב יהונתן יוסף וסיפורו. אחר כך אני אוסיף את ההערות שלי - א. שור

הסיפור הזה מעלה לדעתי כמה נקודות  חשובות -- אולי הבולט ביותר, הוא החיוב להתייחס לילדים לפי הגילאים שלהם, עם כל הטרדות, הטעויות, והבשלות הנפשית שלהם . גם נלמד מהסיפור את החיוב הגדול לתת לילדים המקום והזמן שצורכים, המאפשר להם להתבגר בקצב טבעי שלהם ולהיכנס לחיים של תורה ומצוות בשמחה ובלי לחץ מיותר. הפוסק הגדול, ר' חיים פנחס שיינברג זצ"ל, דיבר לעיתים קרובות על הצריך הגדול לתת לילדים להיות ילדים. וגם ציין שהוא עצמו היה ילד שובב.

שמעתי סיפור  מחבר אחד הקשור לעניין הנ"ל וראוי להזכיר אותו כאן. לחבר הזה יש  בן בגיל ארבע-עשרי וחצי. במשך כל הזמן מאז שהבן היה בר-מצוה, האבא שם לב שהוא לא היה מקפיד בקיום מצוות -- לא תפילה, ולא ברכת המזון ואפילו לא תפילין. המצב הכניס את האבא למתח, והוא מצא את עצמו עצבני וחסר סבלנות כלפי בנו, עם תוצאות שליליות בקשר ביניהם, כמובן. בשלב מסוים, האבא נעשה מודאג כי בנו נופל מדרך התורה – דבר  שגרם לו  עגמת-נפש גדולה. (אולי תגובתו היתה קיצונית  מדי, אבל נראה לי, שהיא לא  יוצאת  דופן. ראיתי תגובות דומות אצל הורים אחרים עם ילדים בגיל ההתבגרות).               י

אבל הגיע יום אחד, וההסתכלות של האבא השתנתה לחלוטין. פתאום הוא הבין שבנו היקר אינו נופל מדרך התורה, אלא, טרם עלה אליה. דהיינו, עלייתו לתורה בבית הכנסת לא באה לידי ביטוי בעלייתו לתורה בחייו היומיומיים. למרות גילו הכרונולוגי, הוא לא היה בר-מצוה במשמעות האמתית של המילה – כמי שקבל על עצמו עול של תורה ומצות
​
ההבנה הזאת השפיעה על המצב באופן דרמטי. לא שהבן היה מורד, כפי שפחד האב, אלא פשוט היה חסר לו עוד זמן להתבגר. מאז והלאה, ההתנהגות של האב עם בנו קבלו צורה אחרת. במקום להתנהג בקפדנות, הוא התנהג בסבלנות, בחיזוק ובעידוד. הקשר ביניהם השתפר ולאט לאט, בקצב שלו, הבן התחיל לשמור יותר ויותר תורה ומצות

לעיתים קרובות, בספרים שונים ומשונים, הורים ומורים מושווים לגננים, וילדיהם לשתילים וצמחים המטופלים על ידם. המשגיח המפורסם, ר' שלמה וולבה, ז"ל, כתב ספר שלם על הנושא בשם "זריעה ובנין בחנוך". האדמו"ר החסידי הגדול, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, הרבי מפיאסצנה, מסביר את זה במילים אלו (חובת התלמידים, הקדמה):                                               י

אחת התכונות המוכרחות ביותר להצלחת גנן הוא הסבלנות. אף אחד יכול להכריח את פתיחת הורד, ע"י תלישת עלי כותרת שלו. אין דרך אחרת מלתת לו מים, אוויר ושמש – ולחכות עד שיפרח מעצמו. כך גם עם ילדים. הורים ומורים מעניקים חינוך ואהבה ומחכים, באמונה ובסבלנות, עד שמאמציהם יישאו פרי
​
ר' נחמן מברסלב גם מדבר על זה (ליקוטי מוהר"ן קמא סימן קנ):                                                                                     י

ר' נחמן מדבר על העבודת ה' של היחיד עם עצמו, אבל גם הוא שייך ליחסינו עם הילדים והתלמידים שלנו. הנקודה העיקרית היא להתמקד תמיד על התמונה הגדולה, ועל המטרה לטווח ארוך, להתקדם לעברם באמונה, בסבלנות ובאהבה

בין הנושאים  שהועלו בקורס של "אינטליגנציה רגשית בלימוד תורה" היה הנושא  של נער נושר. כמובן, זוהי דאגה עיקרית של כל הורה ומורה שומרי תורה ומצוות. יש הרבה שסוברים שבין גורמי התופעה  הזאת היא חיסרון בקשר רגשי בבית או בבית ספר (או במצב יותר גרוע, חוויות רגשיות שלילית, אלימות וכו'). בסיפור של שבוע שעבר, שמענו איך קשר פשוט ולא ביקורתי בין רב לתלמיד השפיע לטובה על חיי התלמיד. יתכן מאוד שכל ה"מרד" של הבחור הזה בבית ובית ספר היה רק לתפוס תשומת לב (והדגש על ה"לב") של ההורים שלו על מנת לצור איתם קשר

בכל אופן, רגשות שליליות אינם מבטאים את כל סוגי הרגשות האפשריות למצוא בכיתה. בפוסטים בעתיד אדבר, בעז"ה, על הרגשות החיוביות שאפשר לעורר בתהליך הלימוד, כמו סיפוק, סקרנות, מוטיבציה,  שמחה ואפילו כעס – מצד הטוב - היינו מה שנקרא "ריתחא דאורייתא". אני מקווה שאחרי החגים אתחיל לפרסם שתי בלוגים בשבוע – פעם בנושאים תיאורטיים ופרקטיים, ופעם עם סיפורים אמתיים וסרטונים של מחנכים שמנסים ליישם את הרעיונות בשטח

הפעם הזה, יש לנו סיפור יפה מאוד, המדבר על כח של בניית קשר בין רב לתלמיד (במקרה הזאת, הרב הוא הצדיק, רב שמעון בידרמן, האדמו"ר מלעלוב) ויכולתו להשפיע על התלמיד באופן בלתי צפוי. מספר הסיפור, הרב נתנאל רפאלי, הסיק מהסיפור מסר עמוק השייך לכל מחנך

אחרי ששמענו את הסיפור לראשונה, משתתפי הקורס  הציעו כמה מקורות מתוך כתביהם של גדוליי הדורות שנותנים להעמיק ולהבין קצת את מעשה האדמו"ר – כמו הרמב"ם, הבעל שם טוב, ורב צדוק הכהן מלובלין. אפשר לקרוא ולהוריד אלה המקורות בקישור הזה

אני מאחל כל הקוראים שנה טוב, וכתיבה וחתימה טובה

הסיפור מדבר על­­ יהודי שבנו עמד להתחתן עם גויה ולא עזרו שכנועי אביו לעזבה כמו גם שכנועי הרב ישראל גרוסמן שליט"א. הרב הפניה אותו לאדמו"ר מלעבוב זצ"ל ומה שיצא מן הקשר בינו לבין בנו

כל השומע סיפור זה מתאהב בו וחש בצורך לספרו לחברו, יש בו כמה עניינים כגון זה שאין להתייאש, חיבור של כל יהודי לעם ישראל וחינוך בדרכי נעם. אך המסר הגדול לענ"ד הוא הכוח שפועלת האהבה והדיבוק חברים על נפש האדם וכמה שהיא מסוגלת להרים אותו

הלקח העיקרי הוא יצירת חיבור "חברי" אמיתי כדרך לרומם ולבנות את התלמיד. כאשר המחנך מקרב אליו את התלמיד הוא מייצר גשר בלתי אמצעי לליבו של התלמיד על ידו הוא יוכל ליצוק תוכן עצום של קודש

באופן פרקטי חשוב לשוחח עם התלמידים ולהתעניין בהם באכפתיות באמת, ליצור חבורה מגובשת ע"י מספר פעילויות במשך השנה ולקשר כל נושא לחיים המעשיים. פעולות אלו יקרבו את התלמידים ללימוד ויצרו חיבור אמיתי של רגש וחוויה חיובית

לאחרונה, בקיץ של שנת 2015, לימדתי קורס במכללה בשם "אינטליגנציה רגשית: מקום של הרגש בלימודי תורה וחול". הקורס היה מיועד למחנכים בוגרי ישיבות , והתכנית שלי הייתה להציג כמה תורות עמוקות של ר' צדוק הכהן מלובלין, אחד מן המחברים החסידים היותר גדולים. עם זאת, לאחר שדנתי בנושא עם אחד מהתלמידים לפני שהקורס התחיל, החלטתי לשנות את הכיוון

התלמיד, בוגר מוצלח של מערכת הישיבות  החרדיות, וכיום מלמד בישיבה גדולה ליטאית בירושלים. עוסק בחינוך למעלה מעשר שנים במוסדות שונים ,הוא תיאר בפניי את הבעיה המרכזית שיש היום בחינוך בישיבות, [מסוג מסויים במיוחד] היא חוסר החיבור הרגשי ללימוד תורה ,לומדים רבים אחר שנים רבות בצל הגמרא לא יכולים להעיד על עצמם כי התורה חדרה לעומק נשמתם ועצם הזכות שנפלה בחלקם להיות הוגים בתורה, מרגשת אותם כל פעם מחדש . לי תיורו, לימוד התורה הפך במידה מסויימת  לאתגר אינטלקטואלי ותרגיל שכלי במקרה הטוב, חסר לב ורגשות. בשיחות רבות שערך בשנים האחרונות עם בחורים רבים הם הביעו בפניו כי הם מתוסכלים מכך, שאין מספיק מקום לשמוע אותם ולברר את רגשותיהם, הרגש משום מה נתפס כחולשה, וכאקט לא גברי במיוחד

העליתי את הנושא בכיתה, והדיונים שהיו לנו, והמקורות התורנים שמצאנו, הפכו לבסיס החדש של הקורס

עם כל זאת, הרעיון של הבלוג צמח קצת מאוחר יותר. כשהגענו לסוף הקורס, במקום לתת מטלה סופית מסורתית - מבחן או עבודה בכתיבה - החלטתי לנסות משהו חדש. כל תלמיד היה מוזמן לתת הרצאה קצרה, של חמש דקות, המתארת ​​ חווית למידה משמעותית שהייתה אצלו פעם, כתלמיד או כמורה, ולאחר מכן לכתוב אותו ולהרהר בו. הכוונה הייתה לחלוק בינינו חוויות למידה משמעותיות ורגשיות שבאו לבטא את הנושאים שהתדיינו בהם - והוכיחה שהם באמת אפשרים

אחד התלמידים, הרב מנחם שטיינרטר, ר"מ בישיבת "ידידיה " בפתח תקוה, סיפר סיפור אישי על תלמיד בישיבה , שהיה במגמת ירידה רוחנית תלולה . נראה היה  שאין יכולת  לעזור לו; לא אביו, ולא רבניו. עם זאת, לאחר שלמד על  מקומה המשמעותי בחינוך של "אינטליגנציה רגשית", ר 'מנחם ניסה גישה חדשה: לדבר עם הנער בפתיחות הלב, בחום, ללא ציפיות סופיות . מה שהוא גילה - כפי שהוא מספר בווידאו בהמשך -  שגישתו של הצעיר השתנתה באופן דרסטי לטובה. וכל זאת כיוון שמישהו דיבר איתו מהלב

סיפור זה מרגש ומעודד; עם זאת, משהו הרגיז אותי בסיפור זה

איך זה אפשרי, שאלתי את עצמי, שהגישה הפשוטה - לדבר עם בחור צעיר באהבה ובפתיחות – נהיה כל כך קשה שצריך ללמוד אותו מקורס או מספר, ולחפש לו כל כך הרבה מקורות כדי להוכיח שהוא קיים? האם זו  לא צריכה להיות הגישה הבסיסית של כל מחנך? י

ברור שהגישה הזאת צריכה התבוננות על מנת לקיימה נכון , במיוחד כשמדובר בילדים שלנו; כמעט בלתי אפשרי להסתכל עליהם בלי להניח עליהם משא הציפיות והדרישות שלנו מהם .אני בהחלט יכול להבין כל הורה שיש לו ציפיות מילדיו, גם אני בעצמי עברתי את זה עם אחד מהילדים שלי, ואני יודע כמה זה קשה להתאים את הציפיות שלנו  כהורים לנתונים בשטח. כיוון שיש לכל הורה מעורבות רגשית שגורמת לו לעיתים לא להיות אובייקטיבי,  אך המחנך שהוא אובייקטיבי יותר עליו לעזור ולסייע לכל תלמיד ,ולגעת לליבו, לא תמיד ניכר שכך הם הדברים בשטח. האם הם כל כך שקועים ב"מערכת" עד שאין להם פנאי לצורך הבסיסי של כל תלמיד לגלות את האני הפנימי האמיתי שלו באמת?  היתכן שתפקידו של מחנך היום הוא להעמיס ידע טכני בלבד? אני חייב להודות שלא היו לי הזדמנויות לשבת ולדון עם מחנכים בסוגיה זו  וכך, השאלה שלי נשארת במקומה

בעקבות כך עלה  בדעתי הרעיון של הבלוג הזה., להציע פורמט ולהעלות את הנושא הזה ברבים, ולהביא אותו לתשומת לבם של רבנים ואנשי חינוך. לאסוף, להציג ולהסביר את המקורות הרבים שמצאתי בנושא זה, כמו כן גם חוויות אישיות שבאים לידי ביטוי באמצעות סיפורים וסרטי וידאו. חלק גדול מהחומר שהוצג כאן מגיע מהשיעורים שלי, אבל אני גם שמח לקבל דברי תורה, סיפורים רעיונות ומקורות  שונים  מהקוראים . המטרה היא פשוטה -- ליצור מרחב שבו גישה חשובה זו  יהיה לה מקום לדון ולחקור, ובעיקר לעודד לעשיה, ברמה התיאורטית, האישית והמעשית

אתם מוזמנים לכתוב תגובות, במקום למטה
אם ברצונך לקבל עדכונים לבלוג הזה, אנא מלא את הטופס בסרגל הצד, מעל
 לקשר ישיר אנא לחץ כאן
להלן הווידאו של ההצגה בכיתה הסופית של ר 'מנחם, יחד עם כמה מהרהוריו על האירוע

בתחילתה של שנה כאשר התחלתי ללמד כיתה חדשה, נתקלתי בתופעה מאד קשה ועצובה, כאשר אחד התלמידים, בחור מוכשר מאד, התמרד בצורה קשה מאד לכל דבר שקשור לדת, כאשר התופעה הלכה והחמירה מאד במשך השנה. כל הדרכים לטפל בזה ממש לא הועילו, והדבר גרם למצב מאד חמור לתלמיד גם בבית, כאשר אינו משתתף בסעודות שבת, והגדיל לעשות שהתלמיד לא השתתף בסעודת ליל הסדר. לקראת סוף השנה, הנהלת הישיבה הודיע להוריים בצער גדול, שכנראה התלמיד יצטרך לחפש מסגרת אחרת לשנה הבאה. ובסייעתא דשמיא גדולה, הצטרפתי לקורס של הרב  שנקרא בשם "אנטלגציה רגשית", וקיבלתי כלים ומושגים חדשים, שגרמו לי לשנות את הגישה לתלמיד, וב"ה בתקופה קצרה מאד, תוך כדי ההשתתפות בקורס, כאשר השתמשתי בכלים הנפלאים של רגש, והתלמיד הרגיש שיש משהו שאוהב אותו באמת, ומעריך אותו כמו שהוא. חל שינוי גדול מאד לטובה בתלמיד, כאשר הוא החל להשתתף בסעודות שבת, וכן חזר ללכת לתפילות בבית הכנסת. זכיתי לקבל טלפון מאבא של התלמיד, כאשר כולו בוכה מהתרגשות על השינוי לטובה שחל בבנו

מדהים לראות שבתקופה קצרה כל כך אפשר לשנות תלמיד, כאשר באמת יודעים את הדרך הנכונה שמחנך צריך להתנהג, ואשתי אומרת שכמובן הכל גם בסיעעתא דשמיא

גם הבנתי שבשביל שילד יאמין במחנך וישתף איתו פעולה, וירצה לקבל ממנו דברי חינוך, צריך להראות לו שמבינים אותו ואוהבים אותו גם כאשר מצבו לא מושלם. וזה גורם לילד שירצה להיטיב את דרכו בשביל שהמחנך יהיה מרוצה וכן בשביל עצמו

ומהסיפורים  של החברים בקורס למדתי, שכאשר היו מחנכים שלא האמינו בתלמידים, וכל הזמן רק חיפשו את החלק שאפשר להעיר להם, זה גרם להם לרדת בלימודים, אבל כאשר הגיע מחנך שנתן אימון בתלמידים והרים אותם גבוה, הם צמחו וגדלו לתלמידי חכמים גדולים